<h1>שבלי הלקט דיני ריבית סימן מ"ה</h1>
<h2>דף יד:</h2>
ועוד השיב לו, מאשר יקרת, בעיני נכבדת, ואני אהבתיך חבירי ר' יהודה, פניתי מעסקי להשיב על דבריך, כתבת, אדם שהוצרך מעות בהלואה, והשיב לו חבירו, רצונך למכור לי ביתך, ועשה לי שטר מכירה, חזר הלוקח והשכירו למוכר, לאחר זמן בא המוכר לפדות הבית, יש בזה הערמת רבית או לא. תשובה, לא אשכחן הערמת רבית אסורה אלא דרך הלואה, כדתני [ס"ב ע"ב] ר' חייא, אמר לו הלויני מנה וכו'. ובהנאת מלוה דפרק קמא, דמוקמינן לה התם דארווח לה זימנא וכו'. ותניא נמי בתוספתא [פ"ה מ"ח], גוי שאמר לו לישראל הילך שכרך וצא הלוה לי מעותי ברבית מותר, אבל אסור מפני מראית העין, פי' דמי מפיס אם הם שלו או של גוי, ומיירי כגון שהמעות הן באחריות הגוי, ואי הערמת רבית דרך מכר אסירא אמאי נקט ר' חייא דרך הלואה, לישמעינן רבותא. ומדאמרינן בגמרא [ס"ח ע"א], לית הלכתא כחכירי נרשאי דכתבי הכי, משכן ליה פלניא ארעא והדר חכרה מיניה, אימת קנייה דאקנייה ניהליה, מכלל, דכוותה במכר שרי, כיון דקניא מיניה מצי לאקנויי, וחכירות שדהו עומד ונוטל, וגדולה מזו אמרו [י"ד ע"ב] במוכר שדהו לחבירו ונמצאת שאינה שלו, יש לו מעות ויש לו שבח בפרק שניים אוחזין, אף על גב דאיגלי מילתא דאין זה מכר כלל, שהקרקע אינה שלו, וזוזי גבי מוכר כמלוה דמי, אפילו הכי, לא אמרינן, מיחזי כרבית, ובהכיר בה אינה שלו ולקחה שאין לו שבח, איכא טעמא רבה, אדם יודע שקרקע אין לו וגמר ונותן לשום פקדון. ובפרק בתרא דערכין שנינו, [ל"א ע"א] המוכר בית בערי חומה גואל מיד וגואל כל י"ב חדש. הרי זה רבית ואינה רבית, כלומר, דומה לרבית שדר הלוקח בבית בשכר המתנת מעותיו, ואינה רבית, כיון שהוא מכר, ואין צריך לפחות לו כלום בשעת גאולה. ואף על גב, דתניא [ס"ה ע"ב], מכר לו בית מכר לו שדה, ואמר לו, לכשיהא לי מעות החזירה לי אסור. שאני התם, דהתנה בפירוש, אבל במכר סתם אע"פ שבידו לפדות מכרו, אפקעתא דמלכא לא חשבינן ליה כמלוה, וברייתא דמייתי התם בגמרא דערכין, הרי זו רבית גמורה והתורה התירתה, מיתוקמא כרבנן דאמרו צד אחד ברבית אסור, ובעי למימר דהוי רבית דאורייתא, דכיון שבידו לפדות מיד, כמי שהתנה דמי, אלא שהותרה מכללה בלשון המקרא, שהכתוב קראו מכר, ואי לאו דשרייה רחמנא, מסתבר לחושבה רבית דאורייתא טפי ממשכנתא דשריא, וכרם בלא נכייתא דאמרינן פרק איזהו נשך [ס"ב ע"א], בדינינו אין מחזירין מפני שהוא נהנה תמיד ואין כאן ספק אלא בשדה, דזימנין דמישתזפא ולא שקיל בה מידי, כמו שחילק רבנו שלמה בפירושיו. ואף לדברי רבנו יעקב, שמתיר בנכייתא בבית ובשדה, היה אומר מורי הרב ר' אלעזר מווירונא, דמשכנתא לא דמי למכירת בית בערי חומה, דהתם יכול לפדותו כל זמן שירצה, אבל משכנתא היא מכורה שנה לכל הפחות ואינו יכול לסלקו בשנתו, כדאמרינן [ס"ח ע"א וע"ג ע"ב], סבי דמתא מחסיא, סתם משכנתא שתא.
<h2>דף טו:</h2>
שאלה זו נשאלה לפני רבנו גרשון זצ"ל מאור עיני הגולה, ראובן ושמעון היו בעיר אחת, והיה ראובן פנוי ולשמעון היה לו בית, ואמר לו שמעון לראובן, תנה לי מנכסיך ואושיבך בביתי, ויהיה כל השכר שלי, לבד שאפרנסך מהם כל זמן שתשב עמי בביתי, ואם תלך אנה ואנה ותניח בידי הנכסים כל מה שנרויח יהיה בינינו. וענה לו ראובן, איני מאמינך בלא משכון, ואמר לו שמעון על דבר זה אתן לך משכון. כאשר אמרת, וכך עשה, נתן לו משכון וקנו לו מאז בכל הדברים האלה. והיה עמו זמן אחד בביתו, ולאחר זמן אמר לו ראובן לשמעון, תנה לי את שלי, נתן לו את שלו, ונשאר קצת בידו, ובתוך כך נפלה מריבה ביניהם, א"ל שמעון לראובן השב לי את משכוני שפרעתיך כבר, ואמר לו ראובן לשמעון לכשתפרע ממני השאר, א"ל שמעון לראובן, לפי שעד עתה היו נכסיך בידי תקח ממני רבית, ועתה יורינו רבינו האיך הדין. אני גרשון ב"ר יהודה התבוננתי בשאלה זאת ואיני רואה בה צד רבית, שאין בלשון הזה ענין הלואה אלא ענין עיסקא, שכך אמר לו, תן לי כך וכך, ואתעסק בו, ויהיה השכר שלי לבד שאפרנסך כל זמן שאתה תשב בביתי, ונראין הדברים שבחלקו המגיעו בשכר המעות שקבל עליו לזונו בעודנו בביתו, בין ממרובה ובין ממועט, וסוף התנאי מוכיח על תחילתו, שאמר לו, אם תלך אנה ואנה ותניח הממון בידי כל מה שנרויח יהיה בינינו, הדבר ידוע שעל חלקו המגיעו מן השכר קבל עליו לזונו בעודנו בביתו, ואם יאמר, לא היה שבח בממון, מי יאמר אם היה ואם לאו, ועוד אפילו אם לא היה, אין יכול להוציא ממנו כלום, כיון שידע שלא היה שבח בממון, ואף על פי כן פירנסו מתנה בעלמא נתן לו, ואיכא לדמויי לההיא דאיתמר [גיטין מ"ה ע"א, ב"מ ט"ו ע"ב], המקדש את אחותו, רב אמר מעות חוזרין, ושמואל אמר מעות מתנה, רב אמר מעות חוזרין, אדם יודע שאין קידושין תופסין באחותו וגמר ונתן לשום פקדון, ושמואל אמר מעות מתנה, אדם יודע שאין קידושין תופסין באחותו וגמר ונתן לשום מתנה. הכא נמי כיון שידע שלא היה שכר בממון, גמר ונתן לשום מתנה, ואפילו לרב דאמר משום פקדון, הכא מודה, דליכא למימר משום פקדון, שאוכל נתן לו, ואי איכא דקשיא ליה הא דאמרינן [קדושין מ"ו ע"א], ש"מ מדר' אמי תלת, ש"מ מעות בעלמא חוזרין, והתם קתני היתה אוכלת ראשונה ראשונה וכו', לא דמיא האי אכילה לההיא אכילה, דהכא יהב ליה למיכל, והתם יהב ליה כעין פקדון, כגון שרצה לקדשה בג' תמרים, ונתן לה אחת שלא תתקדש בה לחודה [עד] לשלש, וכן השניה, ונמצאו הנך תרתי פקדון עד דמקבלה שלישית ומתקדשת בשלשתן, והיא אכלה שתים הראשונות, עד שלא קבלה השלישית ונמצאות מלוה גבה. ואם תאמר, אי עיסקא הוי הני מעות, אמאי הניח לו משכון בכולו, ועיסקא פלגי מלוה ופלגי פקדון, ופקדון ברשותיה דמריה קאי וכמי שהפקידו אצלו. זו אינה טענה, שאעפ"י שהפקדון ברשותיה דמריה קאי, ומי שהפקדון אצלו שומר חנם הוי, אעפ"י כן אם קבל עליו אחריות חייב באחריותו, שאע"פ ששנינו [ב"מ צ"ד ע"א] שומר חנם נשבע על הכל, עוד שנינו [שבועות ח' ע"א] שומר חנם מתנה להיות פטור משבועה, ועוד תנא מתנה שומר חנם להיות כשואל, אלמא, אם התנה הכל לפי תנאו, הלכך, אעפ"י שהניח לו משכון לא יצאו מכלל עיסקא, גרשון בי"ר יהודה זצ"ל.
<h2>דף נ:</h2>
ובתשובות הגאונים ז"ל מצאתי, פחות משתות נקנה מקח, הני מילי, בשעת מתן מעות ויש בידו, אבל אינו יודע כמה מתאנה, [אבל] היכא דלית ליה מעות ללוקח והוא לוקח באשראי, ויודע בודאי שאילו היו מעות בידו היה לוקח בפחות, לכל עשרה פחות משתות, כיון דאמר רב נחמן, כללא דרביתא כל אגר נטר ליה, אסור אי לא, יליף לה מרנא. כך ראינו, שבודאי הלכה כר' נחמן, דאמר כללא דרביתא כל אגר נטר ליה אסור, וכך אנו עושים מעשה, שאם יש בשעת מתן מעות בעשרה ובאשראי אפילו חדש אחד יתר אפילו מטבע אחת או אפילו חצי מטבע אחת אסור.
<h2>דף סב:</h2>
[בפרק] באיזה נשך, [אומר], יצא השער פוסק הלואה, אם מלוה לו פירות, או מטבע שאינו יוצא שם דחשיב פירא, אם בשעת הלואה יצא השער לימכר, או לענין מטבע דחשיב פירא יש שער בשוק, שמוצא בחנויות להחליף כל מה שהוא רוצה מותר, וטעמא, משום דהוי כעד שיבוא בני או עד שאמצא מפתח, דהא חיטי בהיני הא חיטי בשילי, וזהו לווין על שער שבשוק דאמרינן בגמרא, וכשיצא השער דמותר דוקא כשנותן לו מעות בשעת הפסק, אבל אם לא נתן לו מעות בשעת הפסק אלא פסק עמו בשביל חובו ליתן לו כור חטין, אם יש לו מותר לקבל הימנו החטין ואפילו נתייקרו לאחר מכאן, הואיל ויש לו חטין בשעת הפסק, ואע"ג דמלוה אינה קונה כדמשמע בקדושין פ"ב [מ"ו ע"ב], דרך מקח וממכר דרבנן ובכה"ג [לא] גזור. וכשם שמותר לקבל חיטין, כך מותר לקבל מעות ביוקרא דהא שווין של חטין [הן]. ולא יצא השער, אין פוסקין אלא אם כן יש לו, ואפילו אין לו באותו מקום, אם יש לו במקום אחר מותר, מהא דאמרינן, המוליך פירות ממקום למקום, מצאו חבירו ואמר תנם לי, ואני מעלה לך פירות שיש לי באותו מקום, אם יש לו מותר.
ועוד השיב לו, מאשר יקרת, בעיני נכבדת, ואני אהבתיך חבירי ר' יהודה, פניתי מעסקי להשיב על דבריך, כתבת, אדם שהוצרך מעות בהלואה, והשיב לו חבירו, רצונך למכור לי ביתך, ועשה לי שטר מכירה, חזר הלוקח והשכירו למוכר, לאחר זמן בא המוכר לפדות הבית, יש בזה הערמת רבית או לא. תשובה, לא אשכחן הערמת רבית אסורה אלא דרך הלואה, כדתני [ס"ב ע"ב] ר' חייא, אמר לו הלויני מנה וכו'. ובהנאת מלוה דפרק קמא, דמוקמינן לה התם דארווח לה זימנא וכו'. ותניא נמי בתוספתא [פ"ה מ"ח], גוי שאמר לו לישראל הילך שכרך וצא הלוה לי מעותי ברבית מותר, אבל אסור מפני מראית העין, פי' דמי מפיס אם הם שלו או של גוי, ומיירי כגון שהמעות הן באחריות הגוי, ואי הערמת רבית דרך מכר אסירא אמאי נקט ר' חייא דרך הלואה, לישמעינן רבותא. ומדאמרינן בגמרא [ס"ח ע"א], לית הלכתא כחכירי נרשאי דכתבי הכי, משכן ליה פלניא ארעא והדר חכרה מיניה, אימת קנייה דאקנייה ניהליה, מכלל, דכוותה במכר שרי, כיון דקניא מיניה מצי לאקנויי, וחכירות שדהו עומד ונוטל, וגדולה מזו אמרו [י"ד ע"א] במוכר שדהו לחבירו ונמצאת שאינה שלו, יש לו מעות ויש לו שבח בפרק שניים אוחזין, אף על גב דאיגלי מילתא דאין זה מכר כלל, שהקרקע אינה שלו, וזוזי גבי מוכר כמלוה דמי, אפילו הכי, לא אמרינן, מיחזי כרבית, ובהכיר בה אינה שלו ולקחה שאין לו שבח, איכא טעמא רבה, אדם יודע שקרקע אין לו וגמר ונותן לשום פקדון. ובפרק בתרא דערכין שנינו, [ל"א ע"א] המוכר בית בערי חומה גואל מיד וגואל כל י"ב חדש. הרי זה רבית ואינה רבית, כלומר, דומה לרבית שדר הלוקח בבית בשכר המתנת מעותיו, ואינה רבית, כיון שהוא מכר, ואין צריך לפחות לו כלום בשעת גאולה. ואף על גב, דתניא [ס"ה ע"ב], מכר לו בית מכר לו שדה, ואמר לו, לכשיהא לי מעות החזירה לי אסור. שאני התם, דהתנה בפירוש, אבל במכר סתם אע"פ שבידו לפדות מכרו, אפקעתא דמלכא לא חשבינן ליה כמלוה, וברייתא דמייתי התם בגמרא דערכין, הרי זו רבית גמורה והתורה התירתה, מיתוקמא כרבנן דאמרו צד אחד ברבית אסור, ובעי למימר דהוי רבית דאורייתא, דכיון שבידו לפדות מיד, כמי שהתנה דמי, אלא שהותרה מכללה בלשון המקרא, שהכתוב קראו מכר, ואי לאו דשרייה רחמנא, מסתבר לחושבה רבית דאורייתא טפי ממשכנתא דשריא, וכרם בלא נכייתא דאמרינן פרק איזהו נשך [ס"ב ע"א], בדינינו אין מחזירין מפני שהוא נהנה תמיד ואין כאן ספק אלא בשדה, דזימנין דמישתזפא ולא שקיל בה מידי, כמו שחילק רבנו שלמה בפירושיו. ואף לדברי רבנו יעקב, שמתיר בנכייתא בבית ובשדה, היה אומר מורי הרב ר' אלעזר מווירונא, דמשכנתא לא דמי למכירת בית בערי חומה, דהתם יכול לפדותו כל זמן שירצה, אבל משכנתא היא מכורה שנה לכל הפחות ואינו יכול לסלקו בשנתו, כדאמרינן [ס"ח ע"א וע"ג ע"ב], סבי דמתא מחסיא, סתם משכנתא שתא.
<h2>דף סג:</h2>
בספר הישר של רבנו תם ז"ל, בבבא מציעא פרק איזהו נשך, אמר רבא, השתא דאמר ר' ינאי מה לי הן מה לי דמיהן אמרינן בשעת נטילה, דמשמע מה לי פירות ומה לי דמי פירות, שהרי יכול ליקח בפירות דמיהן מה לי דמיהן ומה לי הן, ה"נ אמרינן בשעת פסיקה דמשמע מה לי דמי מעות ומה לי מעות נמי אמרינן, שיוכל לקנות בשוק. ופוסקין על שער שבשוק דכל שבידו שרי. ואם תאמר, הא תנן [ע"ב ע"ב] יצא השער פוסקין, וסתם שער היינו דורמוס כדפרשינן עלה דמתניתין לקמן, רבא לית ליה דר' יוחנן דלקמן, דאמר אין פוסקין על שער שבשוק, ודחיק ליה למתניתן [ס"ג ע"ב] ומוקי ליה לשער שבשוק וכר' ינאי, וקי"ל כרבא, דכולא שמעתא דהכא בשער שבשוק מיירי, והלכה כר' ינאי דמה לי הן פירות שפסק, ומה לי דמיהן, בין מעות בין פירות אחרים, כדמוכח בבבא קמא פרק הגוזל קמא, [ק"ג ע"א] דרב כהנא יהב זוזי אכותנא וכו', ומסקנא דשרי ליה רב למישקל זוזי, הואיל ואמרינן בשעת מכירה דדמי הוו זוזי, ומוקי ליה רב לטעמיה, דאמר, עושין אמנה בפירות ואין עושין אמנה בדמים, אבל לר' ינאי הוה מותר אפילו כי לא אמרינן, והכי מוכח בתלמוד ירושלמי [פ"ה ה"ו] דלא שנא זוזי ולא שנא פירי אחריני.
ולגאון אחר מצאתי, מאן דאית ליה זבינתא דמזדבנא בשוקא בעשרה דינרין, ואתא בר ישראל ואמר ליה לחבריה, תנה לי בי"ד דינרין ושהי לי שיתא ירחי, שרי או אסור. כך אמרו חכמים, אמר רב נחמן, כללא דמילתא, כל אגר נטר ליה אסור, כל אימת דרווח עליה אפילו חד זוזא על דעתא דמעכב ליה, ריבית הוי ואסור. ועוד מצאתי, בעלי חנויות שמוכרין מיד ליד באשראי בתוספת, גזל הוא בידם, וריבית הוא, ואסור לעשות כן, דאמר רב נחמן, כללא דרביתא כל אגר נטר לי אסור.
וזו התשובה שהשיב ה"ר אביגדור כהן צדק נר"ו לי צדקיה ב"ר אברהם הרופא ינע"ם ע"י ר' צדקיה אחי שיני ז"ל, ראובן שיש לו מלוה על פה או מלוה בשטר על שמעון, מותר למוכרה ללוי בפחות, ואין חושש משום רבית. גם זו תשובתו לר' יהודה ב"ר אברהם י"א, כתבת, ראובן חייב לשמעון כ' דינרין במלוה על פה, והלך יהודה וקנאה משמעון בט"ו דינרין אם יש בו חשש רבית. תשובה, אם הקנה לו במעמד שלשתן הרי נסתלק שמעון לגמרי, ואין כאן אגר נטר לו, כי יהודה זכה בהן מיד, ותניא בהדיא בתוספתא [ב"מ פ"ד מ"ב], יש דברים שהן כמו רבית ואינן רבית, לוקח אדם הלואתו של חבירו בפחות. ובירושלמי [ב"מ פ"ה ה"א] נמי איתא ורב אלפס הביאה, ולא דמי למאן דיהיב זוזי לקיראה [ב"מ ס"ג ע"ב] ואזלו ארבעה ואמר ליה יהבינון לך חמשא, ליתנהו אסור, אע"ג דאית ליה אשראי במתא, דהתם לא נסתלק המוכר, והלוקח אין לו עסק אלא עמו, הלכך איכא אגר נטר לו, וכיון דליתנהו אסור. אבל בלא מעמד שלשתן אין המלוה נקנית כלל דמלוה להוצאה ניתנה וליתא בעין ואין קנין חל עליה כלל, כדאמרינן פרק מי שמת [ב"ב קמ"ד ע"א]. מיהו, אם אמר בפירוש שלא יסמוך עליו מעתה כלל, ועל מנת כן הוא מקבל עכשיו המעות הללו, שלא יהא לו עסק עמו אלא א"כ עם הלוה בלבד, וזה קבל עליו את התנאי, שרי. דאין כאן אגר נטר ליה, כיון דאין עליו לענות בו כלל על דבר זה, אבל בסתם ובלא מעמד שלשתן אסור, דהא ודאי דמי לקיראה. גם זאת מתשובותיו אשר השיב לי, המוכר הלואתו שיש לו על הגוי לישראל חבירו, אם המוכר קבל עליו אחריות הקרן אסור, דאיגלאי מילתא שאין זו מכירה אלא הלואה.
<h2>דף סד.</h2>
תשובת הרב ר' אביגדור כהן צדק לר' יהודה ב"ר אברהם ז"ל, כתבת, מי שנתן מעות לחבירו להלוותם, ובעל המעות קבל עליו אונסא דאורחא ואונסא דדליקה, והמקבל מעות קבל עליו אונסא דגויים שאם לא יפרעוהו הגויים בזמנו יפרע לו מכיסו הקרן והריוח, מי שרי או לא, שמא דמי לההוא חמרא, דאמרינן בגמרא, כיון דקביל עליה אונסא וזולא שרי. תשובה, לא דמי, דהכא הלואה, והתם זביני, ובהלואה חמור טפי, כדאיתא בפרק שנים אוחזין לגבי סאה בסאה דלא מהני בה, לא קנין ולא קרקע, הלכך לא זו הדרך מוציאתו מידי עבירה, דכיון דעיסקא פלגי מלוה ופלגי פקדון, הרי מלוה לוה עיסקא להשתכר בה וצריך הנותן לקבל עליו אחריות מן החצי מכל האונסין, גם יתן לו שכר עצמו, והלה נעשה עליו שומר שכר להתחייב בגנבה ואבידה. וגם רבנו יצחק הלבן מדונפיר, הוכיח שאין ללמוד משם עיסקא, דהא בטרשא דרב חמא פירש, שהיה מקבל עליו אחריות הדרך בהליכה, ומה (ש)צריך יקבל עליו יוקרא וזולא בלבד. ועוד, מדאמרינן בגמרא [ע' ע"א], גבי זוזא דבני עקביא, ומסיק כי הא אפילו בדקנני שרי למיעבד הכי דהא מקבל עליו חוספא דנחשא, דכמה דמיקלי נחשא בצרי דמיה, ואי סלקא דעתך דקבלת יוקרא וזולא מהני נמי בעלמא שלא במקום זביני, למה לי למקבל חוספא דנחשא מסתמא היה מקבל עליו זוזא שאם יזדלזל היה מחזירין לו אותו (הדוד) [הזוז], אלא ודאי לא התיר אביי אלא בזביני בלבד.
<h2>דף סה.</h2>
גם לו, בפרק איזהו נשך, בשער מ"ב פוסק הלכה כרב נחמן דטרשא שרי, וכן הייתי מורה ובא, מדפסקינן לית הלכתא לא כטרשא פפונאי, והא דפסק כרב חמא ולא כרב נחמן, משום דפשיטא דאדרב נחמן לא קאי רב פפא, אבל רב חמא קאי אדרב פפא ובדרב נחמן גרסינן ודאי. וקשיא לי דרב נחמן דאגר נטר ליה אסור אדרב נחמן דטרשא שרי, והייתי מפרש, דאגר נטר ליה בדקץ, טרשא, בדלא קץ, ובדרב פפא לא גרסינן טרשא דידי ודאי שרי, אלא טרשא דידי שרי, ולאו למעוטי אדרב נחמן אתא, דהא איפריכא, ולאו שינויא דחיקא היא, אלא ה"ק, טרשא דידי בדקץ ליה נמי שרי, אי נמי שער קבוע דדמי לקץ ואשנויה קאי. אבל רב היי גאון זצ"ל בשער מ"ב מפרש, טרשא דרב נחמן, כגון, שלא פסק אלא בשעת נתינת החפץ יתן לו דמים של אותה שעה, ואין נהנה הלוקח בהקדמת המעות, אלא מה שהוא בוטח שיהיה לו החפץ באותה שעה, ואף על פי שמחמת הקדמת המעות נקנה לו החפץ באותה שעה, מותר, הואיל ואין פחיתות המעות לפי אותה שעה, ומוקי לה בין בנתינת דמים בין בנתינת החפץ. ולפי פירוש רב היי, צריך לפרש משנתינו ואם לגורן בי"ב מנה אסור דשוה בשוה הוא לגורן ואפילו הכי אסור, הואיל וקץ ליה, ובזה לא נתיישב דבריו בעיני, דלא איסתברא מתני' הכי, ועוד דבמתניתין במוכר חפץ ואיהו מוקי טרשא בהקדמת מעות אבל כך נראה לי, דטרשא כגון חפץ שוה אלף בי"ב לגורן מותר, כדמוקי לה בדלא קץ ליה רבית, דרבנן אקילו בה היכא דלא קץ ליה וליכא שער קבוע, משום תקנת השוק ששניהם רוצים בהקפה. וזה הדין הוא בהקדמת חפץ אף על פי שמוסיף על דמיו, אבל בקניית החפץ, יש חילוק בין היכא דיש לו להיכא דאין לו, אך בזה מצאתי סעד לדברי, שפוסק הלכה כרב נחמן. ועוד, צריך לפרש מילתיה דר"נ בדברים שלא יצא השער ואין להם שער קבוע, אבל בדברים שיש להם שער קבוע, כגון דרב פפא, אסור, דדמי לקץ, ודרב חמא נמי בשער קבוע דדמי לקץ, אלא משום טעמיה שרי.
<h2>דף סו:</h2>
שאלה זו נשאלה לפני רבנו יצחק ב"ר מלכי צדק זצ"ל, ראובן נתן ספרו ביד אחד בר ישראל עשיר קרובו במשכון, ולאחר זמן הפקיד ראובן זה ספר אחר בביתו, וכשבקש לו ספרו עכבו, ולא רצה להשיבו לו, ואמר לו, פרע לי הדבר שלי, ואם לאו אחזיק בזה הספר ובאחר. וכששמע ראובן כך, בכה בכי גדול לפניו, ולא שוה לו, עד שהתנה לו, שאם לא יפרע לו עד חצי שנה, שיהא רשאי לתת המשכון ביד גוי ברבית עבור הדבר שלו, ועכשיו מלאו לבו של זה ראובן למצוא מאחד בר ישראל בהלואה לפרוע לו, והלך עם המעות אליו ורצה לפורעו, ולא רצה לקבל, ואמר לו לך ופרע לגוי כמו שהרשתני, וזה השיב לו, אנוס הייתי ולא יכולתי להוציא הספר שלי מידך בעניין אחר, וראינו וידענו דאונסיה אונס, שאותו ספר היה צורך לו למוכרו ולשלם נושיו, שהנוגשים אצים לו עד נטילת נפש. האמת, לולי שדחקני העני הזה לא הייתי מכניס עצמי בזאת שלא נשאלתי ולא נדרשתי, אך להשבית האיסור אני כותב, כי אם לפי עדות הזאת אינו חייב זה ראובן לתת לאיש העשיר המלוה כי אם קרנו, ואין על זה לתת רבית לגוי, כי הגוי לא הלוה אלא לעשיר ולא לזה, כי כל מה שאמר לו זה, מילי דאסמכתא הוו, וכי היכי דכי מטי זמניה לא לצעריה, ועוד, דאנוס היה, הלכך אנו מורים על אותו המלוה שיקח הלואתו ויחזור המשכון לזה העלוב, ותשיגהו ברכה הכתובה בספר, ויהיה לו שכר מצות אם כסף תלוה את עמי וגו', ונאמן המצוה מצוה זו, לתת לו שכר פעולתו, כי באמת מתוך העדות הכרנו בו חסידות שנהג המלוה עם זה הלוה, וזה הלך ברמיה והעבירו מזמן לזמן, ידינהו לכף זכות כי עניותו גרמה לו, והוא כאשר התחיל המצוה יגמרנה ויתברך, ואם יחסר ממונו לתת הרבית לגוי, כל שכן ששכרו כפול ומכופל, ושומע לי ישכון בטח, ויש לאלוהינו כמה אוצרות למלא חסרונו, כי הוא מטיב לטובים, ורחמן לרחמנים, והוא ריחם והלוה לעני קרובו, ירחמוהו מן השמים.
<h2>דף סז.</h2>
ובספר המכריע של רבנו ישעיה זצ"ל כתב, פרק איזהו נשך, אמר רב פפי, עבד רבינא עובדא וחשיב ואפיק פירי דלא כרבא בר רב הונא וכו' עד דעבד כרב אשי ביתומים קטנים כגדולים. וכתב רבנו יצחק פאסי זצ"ל, האי משכנתא דרב אשי, משכנתא בנכייתא הוא, כי היכי דלא תקשה הילכתא אהילכתא, דהא משכנתא בלא נכייתא קיימא לן כרבינא דרבית קצוצה היא ויוצאה בדיינין. ואינו נראה לי, מדאמרינן לקמן בסמוך, אמר מר בריה דרב יוסף משמיה דרבא, האי משכנתא באתרא דמסלקי לא ניכול אלא בנכייתא, מכלל דעד השתא בלא נכייתא איירי, ומשמע הכי, אבל שיעור זוזי מסלקינן ליה, ואי אכל בנכייתא אפילו טובא נמי לא מסלקינן ליה. ורבינו ברוך זצ"ל כתב, הלכתא כאיכא דאמרי, דהא רבינא דהוא בתרא, חשיב, ואפיק פירי. וגם זה אינו נראה לי, דהא איכא דאמרי נמי פליגי רב אשי עם רבינא, אע"ג דמודה רב אשי דאם אכל שיעור זוזי מסלקינן ליה, ולא פליג עליה, מכל מקום לאו משום דהוי רבית קצוצה כדסבר רבינא, דהא אי אכל טובא טפי לא מפקינן מיניה, ואפילו ביתומים קטנים, אלמא אבק רבית הוי, וטעמא, משום דלא קץ. והאי דמודה בשעור זוזי, משום דסבר לא אפוקי חשבינן ליה. והנכון בעיני דעובדא דרב אשי פליג על עובדא דרבינא, דרבינא חשיב להנהו פירות רבית קצוצה, ורב אשי חשיב להו אבק רבית, ולא קשיא הלכתא אהלכתא, דלא פסק תלמודא לא כמר ולא כמר, אלא סידר לנו התלמוד, דמר עבד עובדא הכי ומר עבד עובדא הכי, והויא ליה פלוגתא דרב אשי ורבינא. ואי קשיא, לרב אשי מדתניא בערכין [ל"א ע"א], ריבית גמורה גבי מוכר בית בבתי ערי חומה, ואע"ג דלא קץ ליה, תשובתה, דהתם, בית, ושכירות רבית קצוצה הוי, אבל פירות שדה וכרם, אינם קצוצין, דדילמא דאפילו הוצאתו לא יוציא ממנה, ולא פליג רב אשי עם רבינא אלא בשדה וכרם, אבל בבית וחצר לא.
<h2>דף סח.</h2>
ובשם רבנו חננאל זצ"ל מצאתי, וששאלתם, ראובן שנתן לו שמעון מאה זהובים להרויח ולחלוק ביניהם מהו. כך ראינו, כי זה רבית גמור הוא, דתנן אין מושיבין חנוני למחצית שכר, ולא יתן לו מעות למחצית שכר, אלא אם כן מוסיף לו בעל הזהובים שכרו כפועל בטל, כי זה המקבל אילולי שהוא צריך לממונו של זה, לא היה חולק עמו כל ההנאה שטורח בה, ונמצא כאגר נטר לי, ואיזה תקנה יש להם, או נותן לו שני חלקים בריוח, או מפסיד השליש בהפסד בלבד, אי נמי, נותן לו שכר טורחו כפועל בטל, דאמור רבנן, אי תילתא בהפסד אי תרי תילתי בריוח. ואע"ג דאמרינן בגמרא [ב"מ ק"ד ע"ב], נהרדעי אמרי, האי עיסקא פלגי מלוה ופלגי פקדון, כלומר, כשנותן אדם לחבירו מאה זהובים להתעסק בהם לענין סחורה, אם אבדו או הופקדו ביד אחרים, או שמת המתעסק, היאך דינם, כך הוא דינם, כי חמשים מהם בחזקת הבעלים, והם כמו פקדון ביד המתעסק בהם, וכן הריוח שלהם, ודינם כדין כל פקדון שבעולם, והחמשים האחרים הם בחזקת מלוה אצל המתעסק, ומה שאירע לכל ההלואות כך יארע להם, ואילולי שהלוה אלו הנ' זהובים, אז לא היה טורח להרויח את הבעלים לעשות להן הנאה באותן הנ' של פקדון, ולפיכך אסור לעשות כן שהוא אגר נטר לי וכריבית קצוצה דמי, עד שיוסיף לו שכרו של מתעסק כפועל בטל, או תרי תילתא בריוח או תילתא בהפסד, וראוי להזהר מן הרבית שממעיט את הממון, והוא דבר שמסור ללב, אף על פי שירצו שניהם המלוה והלוה אסור להניחם, ואם הוא רבית קצוצה, יוצאה בדיינים, ואם אבק רבית הוא, אינה יוצאה בדיינין, אלא איסור גמור הוא.
<h2>דף סט:</h2>
ולר' אליעזר חורגה ריש כלה מצאתי, וששאלתם, לא אסרה תורה אלא רבית הבאה מיד לוה למלוה, שכר אמירה קא שקיל, מאי פירושא דהני הלכתא, והני כולי לאיערומי. חס ושלום שיהיו הראשונים מערימין בכך, ולא היו מתירין אפילו אבק רבית, אלא שכר אמירתו וביטול מלאכתו שביטל, ואם יש לחוש להערמה אסור, שכך אמרו חכמים יש דברים שהן מותרין ואסורין משום הערמת רבית.
<h2>דף עא:</h2>
ישראל שנצרך למעות, ולא היה יכול ללוות על ערבונו מישראל בלא רבית, ואמר לישראל חבירו הילך ערבונו של גוי ותלוה עליו מעות לגוי, והערבון היה של ישראל ולצורך עצמו היה לוה ולא לצורך גוי, אלא שרוצה לרמות את חבירו, והלוה לו ישראל על אותו ערבון ברבית בחזקת שהיה של גוי, ואחר כך בא לפדות הערבון מיד ישראל בלא רבית וטוען ואומר הערבון שלי היה ולצרכי לויתי ולא לצורך גוי, נראה לרבי, שהמלוה יכול לעכב המשכון עד שיתן לו כל הרבית, ואינו יכול להוציאו בדיינין עד שיתן הקרן והרבית, ואפילו ישראל זה רוצה לישבע, שאינו של גוי, יאמר המלוה איני מאמינך בשבועה, שכיון שמתחלה נתתו לי בתורת הגוי ועתה שיקרת, ולאו כל כמיניה לחזור מדבריו הראשונים, דכיון שהערבון ביד המלוה הוא, אינו יכול להוציאו בטענה זו, דהא דאמרינן, דמצי למימר פרעתי לאחר שלויתי, או כשהפקיד לו, יכול לומר החזרתי לך, היינו משום דממונא הוא בידיה, הכא נמי זה שהמשכון בידו יכול לטעון ערבון של גוי הוא כאשר אמרת מתחילה. ותימה לרבי על זה הדין, היאך נמצא תקנה לזה הלוה שברור לו שזה הערבון שלו הוא ולא של גוי, ועליו יש ליתן רבית, והיאך נכריחהו לעשות איסורא, שאפילו יחליט המשכון ביד המלוה והוא ימכרנו, עשה הלוה איסורא דמחיל גביה בשכר המתנת מעותיו, והאיך יכול המלוה להכריח את הלוה, ורפיא בידי רבי. ואי אין ברור למלוה אם הערבון של גוי או לא, ראוי הוא להתרחק מן העבירה, אבל מן הדין אינו יכול לכופו.
ומצאתי בשם רבינו שלמה שאמר בשם רבינו גרשום ז"ל, שאסור לנהוג כדרך שנוהגין במלכות זה, שנותנין ליריד של קולונייא זקוק של כסף שהן י"ב אונקיות, ומקבלין למלונם למגנצא או לוורמשא כשחוזרין י"ג אונקיות פשוטין, ושאל רבינו יעקב בר יקר ז"ל את רבנו גרשום ואמר לו, אינו יכול, אלא אם כן יקבל המלוה הסחורה שהלוה נותן בה אותה כסף, ויוליכנה המלוה עמו או שלוחו באחריותו של מלוה, עד מקום שיקבל שם המעות, ושיתן לו י"ג אונקיות ושרי, ובלאו הכי אסור. השיב רבינו יצחק ב"ר שמואל זצ"ל, על הלואות ישראל לישראל, על משכונו של גוי, בדידי הוה עובדא, שפעם אחת היה לו לרבינו יעקב מ"כ משכון מגוי, והוצרך למעות, ונתן המשכון לידי ללוות ממני עליו מעות ויהיה החוב שלי, ואמרתי לפניו היאך אהא מותר ברבית, הגוי לווה ממך וחייב לך הרבית, ואתה לוה ממני על משכונו, ונמצאתי מקבל רביתך ממנו על מלוה זו שאתה לוה ממני, וענני, אני מוכר לך כל המשכון, ולא תענה לי עוד ממנו אם אינך רוצה, ואני פוטרך שלא תענה לי עוד ממנו, ולא אתחייב לך מעות, ואתה לא תתחייב לי להחזיר המשכון בענין זה עשה עמי רבינו ז"ל. ועוד מצאתי, כשישראל נותן לחבירו משכון שיש לו מגוי, ואמר לו לווה מה שיש לי על זה לקבל על הרבית מן המשכון, ואקבל הרבית שעלתה עליו עד היום הזה, ומכאן ואילך תעלה לך הרבית, אם מותר ישראל זה לקבל הרבית מיד גוי וליתנו ליד חבירו, ואמר רבי, מותר, לא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה. מצאתי לרבינו שלמה זצ"ל, אם ישראל נותן משכונו לגוי או לבעל חובו למשכנו לישראל אחר, לגבות הרבית מן הגוי, אעפ"י שיוצא מכיסו של ישראל, אמר רבי שמותר, והמונע מזה הרי זה חסיד שוטה, ובלבד שלא יתכוון מתחילה לכך.
יסוד המורה רבנו יצחק ב"ר אשר הלוי זצ"ל, בפרק איזהו נשך, גוי אדעתא דישראל קיהיב ועדיין ישראל הראשון הוא הוי לוה והוא מלוה לשני, והאי דהעמידו אצל גוי לא עשה אלא מפני שמתירא להלוות מעות של גוי לישראל חבירו עד שיתן לו רשות, אבל אם אמר לו הניחם על גבי קרקע והיפטר, משמע שנסתלק ישראל ראשון לגמרי. נראה לי, דגרסינן זכיה דאורייתא אית ליה, דאי לית ליה אלא זכיה מדרבנן היכי שרינן איסור ריבית דאורייתא, וכל הזכיות דאורייתא נינהו דזכין לאדם שלא בפניו רמיזא בדאורייתא, וכל שכן בפניו. ומהכא שמעינן, שאסור לישראל לשלוח את הגוי שילוה לו מעות מישראל חבירו ברבית, וכשם שאסור לו לומר לגוי צא והלוה מעותי לישראל חבירי ברבית, ואע"ג דאין שליחות לגוי, ואיכא למימר דמנפשיה עבד מכל מקום כיון שמישראל בא הרבית ליד הגוי על מנת ליתן לישראל שנתן לו מעותיו להלוותם לישראל אחר אסור, כדתניא [תוספתא ב"מ פ"ה מ"ח], ישראל שאמר לגוי צא והלוה מעותי בריבית אסור, הכא נמי לא שנא, שכשישראל שולח את הגוי ללוות מישראל, הרי כשהן יוצאין מישראל חבירו על מנת להלוותן ברבית לישראל אחר הן יוצאין, ואע"ג שאותו ישראל המלוה אינו יודע שהגוי לוה אותן לצורך ישראל, אפילו הכי אסור לזה לומר תלוה לי מעות מישראל חבירי, דמה לי להלוות לישראל אחר שאסור לומר לגוי, צא והלווה לי מעותי ומה לי ללוות, אבל אמר לו צא ותלוה לי מן הגוי, והגוי לוה לו מישראל, מספקא לי, אי הוי מותר אי לאו. ומה שפסק רבינו גרשום ז"ל מאור הגולה, שאם אמר לו גוי לישראל צא והלוה לי מעות מישראל חבירך שמותר לו לעשות כן, דאע"ג דאין שליחות לגוי אפילו הכי מותר, דנהי דאין שליחות לגוי שאין ישראל זה יכול ליעשות שלוחו של נכרי להיות כמותו, שלוחו של ישראל חבירו מיהא יכול להיות כמותו. ומהתוספתא משמע דאין בזה משום ריבית, כדתניא [שם], גוי שאמר לישראל צא והלוה מעותי ברבית לישראל מותר, ויש לומר דהיינו טעמא דזה ישראל שהוא מלוה הוא עושה את ישראל המקבל מעות שליח וכמותו הוא, וכיון שאחריות המעות על הגוי הוי כמו ישראל זה לוה עצמו מן הגוי, ואין כאן משום רבית. ואפילו הכי תימא איך התירו רבותינו לכתחילה, דהתם תני דאסור מפני מראית העין והיכי הוי מותר לכתחילה ללוות ישראל מעות מישראל חבירו לצורך הגוי, דכשם שלהלוות אסור לכתחילה כמו כן ללוות. ורבי מגמגם להתיר בזה הענין אבל אמר שנהגו לעשות כן, וגם הוא בעצמו נהוג לעשות כן להלוות לגוי ע"י ישראל. ואפילו לפי מה שנהגו, אם ישראל לוה מישראל חבירו לצורך הגוי וקצב עם הגוי על הרבית כמה רוצה ליתן, וזה קוצב עם ישראל המלוה בפחות ונותן לו הערבון מידו לידו ולאחר זמן יפדה הגוי ערבונו ונותן ישראל זה הרבית שקצב עמו, נראה לרבי דכל אותו ויתור שנותן הגוי לישראל הלוה, דין הוא שיקחנו ישראל הלוה לעצמו, רק יתן לישראל חבירו מה שקצץ לו ויחזיר לו ישראל המלוה את הערבון על כרחו, אבל אם קצץ ישראל עם חבירו ישראל שיתן לו הגוי כך וכך רבית לשבוע או לחדש, והגוי רוצה לפחות בשעת פדיה מחמת שהוא אלם, וזה ישראל המלוה אינו רוצה להחזיר הערבון לישראל עד שיתן כל הרבית, נראה לרבי, שאין ישראל זה יכול ליקח מישראל חבירו אלא מה שהגוי נותן לו אבל משלו לא יתן לו כלום שהרי לא לוה ממנו אלא על דעת הגוי שאם יתן לו הגוי גם הוא יתן לו, אבל אם הגוי אנס הוא, ואנס לו הגוי, גם הוא לא יתן לו משלו לישראל המלוה כלום, ואם אינו מאמינו שטוען לו יותר נתן לך הגוי ממה שנתת לי, ישבע שלא נתן לו הגוי יותר ויפטר. ואמר רבי, אם ישראל חייב לגוי מעות ודחק אותו לפרוע, ואמר לו ישראל, הא לך ערבוני, ובא ותלוה מכל מי שתרצה ועלי ליתן הרבית, והלך הגוי ולוה מישראל אחר, ולבסוף כשבא ישראל זה לפדות ערבונו מן הגוי, אומר לו לפדותו מישראל חבירו, נראה לרבי, שאסור לישראל זה ליתן רבית לישראל חבירו, כיון שמתחלה אלו המעות שלוה הגוי לצורך ישראל לוה, שהרי על כרחו היה לו לפרוע הגוי, והא הוי דומיא דשולח את הגוי שילוה מישראל חבירו ברבית דאמרינן לעיל דאסור, הכא נמי לא שנא, וודאי אסור. אבל אם השאיל ישראל לגוי ערבונו ומשכנו הגוי ליד ישראל ברבית לצורך עצמו, ואחר כך לא יפדה הגוי את הערבון לפי שהוא אנס, ובא ישראל לפדותו מיד ישראל חבירו, נראה לרבי, שאז ודאי מותר לישראל ליתן לו כל הרבית, כיון שמתחלה אלו המעות לא לוה הגוי לצורך ישראל, הרי אין שם שכר המתנת מעות לזה ישראל, ומה שנותן לו ישראל זה, הוי כמו שקנה אותו, שהרי יכול לטעון שאינו מחזיר הערבון אלא לגוי כשיפדנו ממנו בקרן וברבית, ומותר. ואם השאיל ישראל ערבונו, והגוי אינו רוצה לפדותו, אין ישראל יכול לעכב ולומר, איני מחזירו אלא לגוי, דלא יהא אלא גזלן שנטל מזה ונתן לזה, דכל זמן שלא נתייאש ממנו והוא בעין ודאי על כרחו יחזיר, הכא נמי לא שנא. וכן מצא רבי בפסקיו של רבנו הגדול רבינו גרשון זצ"ל, [ו]מהתם נמי משמע, דדוקא אם הגוי אנס, שאין ישראל זה יכול לעכב מליתן לו הערבון בלא רבית שאף הגוי זה דוחק לישראל לחזור לו בלא רבית, אבל אם הגוי אינו אנס, שיכול ישראל זה לומר איני מחזיר לך הערבון עד שתתן לי הרבית, אז ודאי נראה שזה ישראל מעכב הערבון עד שיתן לו כל הרבית, או אם ישראל השליח רוצה ליתן לו הרבית הרשות בידו כיון שמן הגוי יכול ליטלו, עד כאן.
מצאתי בשם הר"ר שמשון ב"ר אברהם זצ"ל, גוי שלוה מעות מישראל ברבית על משכונו של ישראל, אע"פ שהמלוה יודע שהגוי לוה לצורך ישראל חבירו, גובה קרן ורבית, דמה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית, ונמצא דאין לו דין ודברים עם ישראל חבירו, אלא עם הגוי, ואע"פ שהישראל פורע הרבית ליד ישראל חבירו, לא אסרה תורה אלא רבית הבאה מיד לוה למלוה, והגוי הוא הלוה וישראל אחר לוה מן הגוי.
<h2>דף עב:</h2>
בספר הישר של רבנו תם ז"ל, בבבא מציעא פרק איזהו נשך, אמר רבא, השתא דאמר ר' ינאי מה לי הן מה לי דמיהן אמרינן בשעת נטילה, דמשמע מה לי פירות ומה לי דמי פירות, שהרי יכול ליקח בפירות דמיהן מה לי דמיהן ומה לי הן, ה"נ אמרינן בשעת פסיקה דמשמע מה לי דמי מעות ומה לי מעות נמי אמרינן, שיוכל לקנות בשוק. ופוסקין על שער שבשוק דכל שבידו שרי. ואם תאמר, הא תנן [ע"ב ע"ב] יצא השער פוסקין, וסתם שער היינו דורמוס כדפרשינן עלה דמתניתין לקמן, רבא לית ליה דר' יוחנן דלקמן, דאמר אין פוסקין על שער שבשוק, ודחיק ליה למתניתן [ס"ג ע"ב] ומוקי ליה לשער שבשוק וכר' ינאי, וקי"ל כרבא, דכולא שמעתא דהכא בשער שבשוק מיירי, והלכה כר' ינאי דמה לי הן פירות שפסק, ומה לי דמיהן, בין מעות בין פירות אחרים, כדמוכח בבבא קמא פרק הגוזל קמא, [ק"ג ע"א] דרב כהנא יהב זוזי אכותנא וכו', ומסקנא דשרי ליה רב למישקל זוזי, הואיל ואמרינן בשעת מכירה דדמי הוו זוזי, ומוקי ליה רב לטעמיה, דאמר, עושין אמנה בפירות ואין עושין אמנה בדמים, אבל לר' ינאי הוה מותר אפילו כי לא אמרינן, והכי מוכח בתלמוד ירושלמי [פ"ה ה"ו] דלא שנא זוזי ולא שנא פירי אחריני.
[בפרק] באיזה נשך, [אומר], יצא השער פוסק הלואה, אם מלוה לו פירות, או מטבע שאינו יוצא שם דחשיב פירא, אם בשעת הלואה יצא השער לימכר, או לענין מטבע דחשיב פירא יש שער בשוק, שמוצא בחנויות להחליף כל מה שהוא רוצה מותר, וטעמא, משום דהוי כעד שיבוא בני או עד שאמצא מפתח, דהא חיטי בהיני הא חיטי בשילי, וזהו לווין על שער שבשוק דאמרינן בגמרא, וכשיצא השער דמותר דוקא כשנותן לו מעות בשעת הפסק, אבל אם לא נתן לו מעות בשעת הפסק אלא פסק עמו בשביל חובו ליתן לו כור חטין, אם יש לו מותר לקבל הימנו החטין ואפילו נתייקרו לאחר מכאן, הואיל ויש לו חטין בשעת הפסק, ואע"ג דמלוה אינה קונה כדמשמע בקדושין פ"ב [מ"ו ע"ב], דרך מקח וממכר דרבנן ובכה"ג [לא] גזור. וכשם שמותר לקבל חיטין, כך מותר לקבל מעות ביוקרא דהא שווין של חטין [הן]. ולא יצא השער, אין פוסקין אלא אם כן יש לו, ואפילו אין לו באותו מקום, אם יש לו במקום אחר מותר, מהא דאמרינן, המוליך פירות ממקום למקום, מצאו חבירו ואמר תנם לי, ואני מעלה לך פירות שיש לי באותו מקום, אם יש לו מותר.
